Nothing here

בין היער לעיר – מי הם הילידים שחיים בשבטים באמזונס?

Avatar Devdan Shai Ben - Dor 30/01/2020 313 צפיות

בסתיו של שנה שעברה קיבלתי החלטה אמיצה לטוס ליערות האמזונס בברזיל ולפגוש את אנשי שבט ה-יוונווה (Yawanawa). שבט שמתמחה בעבודה עם צמחי רפואה מקודשים, שבמרכזן התה הפסיכואקטיבי, איוואסקה. קריאת הלב לא רציונלית הנחתה אותי להשאיר את מקום עבודתי בהייטק מאחורי, ללמוד פורטוגזית (כי לא יודעים לדבר שם באנגלית), ולהודיע להורים שלי רשמית שאיבדתי את זה אבל אני הולך למצוא. 

לא ידעתי מה לצפות מהמסע הזה, ואנשים רבים שאלו אותי שאלות כמו איפה אשן? מה אוכל? מי אלה בכלל האנשים האלה שאני נוסע להתארח אצלם? והאמת, מעט מאוד ידעתי לספר מראש. לא טרחתי לברר את הפרטים הקטנים וכך גם לא היו לי ספויילרים. קוף משרדים אשכנזי, מלא בחששות ופחדים, עזב את העיר ונסע להתארח אצל משפחה אינדיאנית במעמקי היער. 

אנשים רבים שואלים איך בכלל מגיעים לדבר כזה? איך מצאת אותם? אז הדרך שלי להצליח להתחבר לקהילה מייטיבה ביער היא על-ידי “כיוון”, אדם מערבי שכבר נמצא בקשרים טובים עם הקהילה, מבין את המנטליות בכפר והיה נכון לתאם את הביקור שלי מולם. התמזל מזלי ופגשתי אישה כזאת שאירגנה אירוח של קבוצת אנשים. עם זאת, לא היה קל לסנכרן את לוחות הזמנים שלי אל מול אלה של האינדיאנים. למשל, כשביקשתי ממנה לדעת מספר חודשים מראש מתי פחות-או-יותר האירוח יתקיים, היא מסרה לי בתגובה את המילים שקיבלה מהם “האוש האוש”. שבתרגום חופשי לפי ההקשר הזה כמו לומר “שוויה שוויה” או “שאנטי שאנטי”, לכל דבר יש את הזמן שלו והשיעור הראשון בכניסה ליער זה אורך רוח.


לאחר מספר חודשים, נחתנו כל הקבוצה במדינה הנידחת ביותר בברזיל, אקרי (רפרנס פורטוגזי לעכו המקראית), בעיר הבירה ריו ברנקו (הנהר הלבן) שעד לפני עשרים שנה הייתה כפר באמצע היער, והיום היא עיר קטנה ומתועשת למדי. נסיעת לילה באוטובוס הביאה אותנו לתחנת ביניים זעירה על גדות נהר גרגוריו, מחוץ לטווח הקליטה של האינטרנט. שם נמצא מבנה עץ מסורתי גדול המיועד ללינה בשם שוהו (shuhu) שאנשי ה-יוונווה בנו במיוחד למבקרים בדרך אליהם.

שוהו

בבוקר הגיע נהג סירה ממונעת וצנועה לאסוף אותנו. מצטופפים בתוך הסירה הקטנה והרועשת במיוחד, תחת השמש הברזילאית החמה של צהרי היום, שטנו לאורך הנהר. בדרך הנופים השתנו מספר פעמים ולקראת ערב גם מזג האוויר. כשעננים אפורים הצטופפו ועמדו להמטיר עלינו גשם כבד, הנהג עצר את הסירה על גדות הנהר וחתך עם המצ’טה שלו מספר עלי בננה ענקיים על-מנת לכסות את הציוד שלנו ולהגן עליו מהגשם.

לאחר כ-5 שעות הגענו לכפר יוורני (Yawarani). באדיבות רבה התקבצו נשים, גברים וילדים מהמשפחה כדי לעזור לנו לסחוב את כל הציוד הכבד שלנו במעלה הגבעה עד לשוהו המרכזי של הכפר. הם לבושים בבגדים רגילים ממש כמונו, רובם נתרמו להם על-ידי תיירים. אחרי ארוחה טובה להתרעננות  הבן הבכור של המשפחה ערך לנו סיור בכפר. 

ליוונווה מסורת מפוארת רבת שנים אולם במאה האחרונה הם כמעט נכחדו. לכן היום

הוא שבט קטן יחסית, שמונה כאלף ילידים, שגרים בכפרים שונים לאורך הנהר. בכפר הזה גרה משפחה אחת של כ-50 נפשות. הזרע של המשפחה מגיע מהנישואין שבין איש הרפואה המבוגר של הכפר ובין אישתו. ביחד יש להם כעשרה ילדים וילדות, שרובם הם הורים בעצמם. אליהם הצטרפו חותנים ודודים מכפרים קרובים ואף רחוקים ואפילו קומץ קטן של ברזילאים מערביים שהתמזגו עם השבט בנישואי תערובת. 

לכל זוג נשוי יש בקתת עץ משלהם, שאנשי הכפר בנו במיוחד עבורם. אותה הם חולקים עם ילדיהם ועם אחיהם שטרם נישאו. בקושי יש פרטיות כשחיים ביער. מהמיתולוגיות שסיפרו לנו הבנתי שכאשר זוג מחליט שהוא רוצה לעשות ילדים הוא מודיע לשאר האנשים שהם “יוצאים לצוד” ביחד.

הצייד של הכפר, אגב, יוצא לצוד השקם בבוקר עם רובה מערבי פשוט. כזה שטוענים בקליע אחד כל פעם. וחוזר אחרי יום עם בשר של חזיר, קוף, ציפורים או דגים. למעשה מרבית הכפרים באמזונס משתמשים בטכנולוגיות מערביות ובכסף במינונים שמשתנים מקהילה לקהילה, מכיוון שהם חווים בימינו את תהליך העיור שאבות אבותינו פגשו לפני שנים רבות. 

המפגש שבין הילידים למערביים משנה את שני הצדדים. הקידמה חשפה אותם לשימוש בכל מיני סוגים של טכנולוגיות. כמו למשל שירותים אקולוגיים, לצד גנרטור שנותן להם עוד שעתיים של אור בלילה. מסורים חשמליים עוזרים להם לבנות את הבקתות העץ במהירות. יש אפילו מסך אחד שקולט באנטנה ערוץ אחד של טלוויזיה עם שלג בשעות שהגנרטור פעיל. יש מקרר שרוב השנה מנותק אך שמיש באירועים מיוחדים בשביל לצנן כמויות גדולות של בשר. את הבשר ברוב השנה הם צדים, אך לקראת חגיגות מתוכננות מראש הם קונים מציידים אחרים ביער. מחיר של בשר פרה שצדו אותה היום עולה כ-11 ש”ח לקילו. במספר בקתות יש כיריים של גז לבישול אבל בדרך כלל מבשלים בחוץ באש. 

לכל מספר אנשים יש פלאפון שמשמש אותם כשהם מגיעים לעיר. לרובם יש חשבונות פייסבוק. בדרך כלל הפוסטים שלהם חד-גוניים ומסתכמים בתמונה וכמה מילים בסיגנון “אני רוצה להודות לרוח הגדולה על כל השפע והבריאות שהיא נותנת לי בחיי”. אני נכנסתי ליער עם טלפון לוויני, וכשהתפזרה השמועה בכפר שמסתובבת פה טכנולוגיה מסוג חדשני שכזה, רבים פנו אלי בבקשות להשתמש ולשלוח הודעות חשובות לאהובים עליהם שנמצאים בעיר כרגע. כמה אנושי מצידם.

הפרנסה העיקרית של הכפר היא ממכירת רפואות ומתיירות רוחנית. אנשים שסקרנים לבקר בשבט או ללמוד על הרפואות משלמים על כך בכסף. התשלום על האירוח משתנה לפי סוג האירוח והצרכים הספציפיים של המבקרים והעיתוי הספציפי שנקבע. יש מבקרים שבאים במסגרת בארטר, לעבוד במקום לשלם. על כל פנים, המחיר לתקופה בכפר הזה יצא לי זול מהחיים בארץ. 

מעבר לצייד, יש חלקות התפקידים ברורה וגמישה בכפר. לכל כפר יש קסיקי (Kasiki) שהוא הצ’יף שמנהל את הנושאים היום-יומיים, העבודה וקישרי-החוץ. הנשים בדרך כלל עושות כביסה מגדלות ילדים, יוצרות תכשיטי אומנות מחרוזים, ומבשלות. הגברים בונים בקתות, מסיעים את הסירה, נוסעים להביא מצרכים מהעיר הקרובה, להסיע תיירים, מכינים רפואות ויוצאים לצוד או לדוג בעומק היער. השמאן, או בשפתם פאג’ה (Pa-Je) – תפקידו לשמור על בריאות הכפר, ועל המסורת והאמונה בעולם הרוחות. באופן נדיר למדי,

גם נשים משבט היוונווה יכולות לבחור ללמוד את דרכי הריפוי מהפאג’ה ולהפוך לנשות רפואה בעצמן. 
כמו שבטים רבים היוונווה מקדשים מאוד את נוכחות עץ ה-סמאומה (Sama-uma) אדיר המיימדים שמביא איתו, על-פי אמונתם, את הרוח של היער. הם יטו לבנות כפר בסביבה של עץ כזה ולערוך טקסים רבים עם האיווסקה סביבו.

כשהילידים מודיעים על התקבצות סביב עץ הסמאומה לטקס איווסקה בשעה 18:00, הם מתכוונים למתי שמחשיך, גם אם בפועל זה יוצא בשעה 19:00. כשהלילה יורד, גברים, נשים וילדים מתקבצים סביב המדורה שלמרגלות עץ הסמאהומה. טקס כזה יכול להיערך בתדירות משתנה, מפעם בחודש ועד פעמיים בשבוע. 


תחילה מבעירים שרף ייחודי בשם ספא (Sepa) שתפקידו למנוע מכל מה שרע לחדור למרחב הטיקסי. אחד-אחד אנשים ניגשים לקבל את הכוס הראשונה שמוצעת לכל מי שרוצה, כולל ילדים ואפילו נשים בהריון. המבוגרים פותחים את התפילה בשירה ובקול עמוק. הילדים חוזרים בקנון אחרי המבוגרים. הנעימות מרטיטות את התודעה והלב ומעוררות תחושה של השראה יופי וחסד. 


לעיתים יש ריקודים מסורתיים מסביב למדורה במעגל או בשורות. לאחר זמן מה מצטרפים לטקס גם הגיטרות והתופים. את כלי הנגינה המערביים הסכימו לקבל הזקנים של היוונווה אל תוך המסורת שלהם לפני כ-15 שנה. אולם הכלים בדרך כלל נכנסים לאחר חלק שבו יש רק קול תפילה ללא ליווי. החלק הזה יכול לעיתים לארוך גם שעות. לפעמים המבוגרים מלמדים את הצעירים ומשתפים במיתולוגיות ובסיפורים בחלק זה. ומרגע שהכלים מצטרפים האירוע מקבל תפנית חגיגית שבדרך כלל מלווה גם בהגשת כוס נוספת של המשקה הסמיך והמריר.


לאחר תקופה במחיצתם של האנשים הנפלאים האלה שחיים על-פי ערכים של ענווה, כבוד, למידה, עבודה, אחווה ופשטות. בחרתי להמעיק את הלמידה שלי על רפואות היער ומסורת היוונווה בתהליך חניכה שנקרא דיאטה ופירושו לשאת צום והתנזרות למשך חודש ימים. הפאג’ה מספר שכל שבט ידוע בתחום התמחות אחר, למשל, יש שבטים שטובים בצייד, אחרים ידועים בכישורי גששות, ה-יוונווה ידועים בדיאטות הקשות ביותר. במסגרת הצום אכלתי ושתיתי באופן מזערי, עבדתי פיזית קשה מאוד, והתבודדתי רוב שעות היום. את המורה שלי, הפאג’ה, שיתפתי בחלומות שחלמתי, והוא עזר לי לפרש אותם. 


בעולם הילידי לא לומדים מספרים אלא באמצעות דיאטות וצומות, ממש כמו שעל-פי המסורת היהודית מסופר על רבי שמעון בר יוחאי שהתבודד במערה שנים ומשם קיבל את ההשראה לספר הזוהר, יסוד במיסטיקה היהודית – הקבלה. 

לאחר הדיאטה, הצטרפתי באופן רישמי למשפחת ה-יוונווה. הפאג’ה מחשיב אותי לבן שלו. שנה עברה מאז שסיימתי את הדיאטה שלי ועדיין מידי פעם אני מקבל מהם הודעות בפייסבוק. דורשים לשלומי, מתגעגעים ושואלים מתי אבוא לבקר בפעם הבאה. ממש כמו שאמא ואבא כאן בארץ עושים.

מאת דֶבְדָאן שי בן – דור

מחבר הספר מהיער אל העיר

צרו קשר בווטסאפ
כן כן יש לנו עכשיו גם ווטסאפ!
היי חברים
מה הדיבור? יש שאלות? אנחנו זמינים גם בווטסאפ!